אילנה וייזר סנש

אילנה וייזר סנש

סופרת, מחזאית, תסריטאית ועורכת ישראלית.

הבית שלה

הבית שלה

הבית שלה

ענן שכב על הרחוב. הבתים- שכל אחד מהם כמו סימון על גבי מפה ישנה ומוכרת-  נראו כאילו העביר מישהו על קירותיהם הלוך ושוב מזלג ברזל, ואחר כך צבע אי פה אי שם כתמי צבע, ירוק ושחור, בעיקר בפינות. הרחוב שיופיו ידוע והיא מהלכת בו מאז שהיא זוכרת את עצמה, נראה כמו סטר משב כלשהו באיבחה אכזרית לבתיו ונעלם.

היא צעדה כברת דרך בפליאה, עיניה המכווצות סוקרות בית אחר בית במורד הגבעה. בחלפה על פני המבנים הראשונים נחפזה מעט, מסרבת לחרוץ. אבל מול הבית הכחול קפאו רגליה. זה היה ביתם של עשירי הרחוב שבחזיתו חומה ושני זקיפי ברושים שכילדה השתוקקה לטפס עליהם כדי לראות את יושבי הבית בעיסוקיהם המסתוריים, הנעימים. היתה מתעכבת לרגלי העצים הנישאים בגאווה, ראשיהם מלטפים את לחיי העננים המשייטים בדיוק מעל, כמו תפאורה ראוייה לבית יפה כל כך. ועכשיו שכב אותו ענן אפור על ראשו של הבית, וקירותיו הכחולים נדמו דהויים. זקיפי הברושים עמדו כפופי גזע, ענפיהם שמוטי המחטים איימו לנשור. כמה מהם שכבו באיזון פלאי על החומה, פרושי אברים כגופות צהבהבות. זלזל בודד התנודד לרגע מול עיניה הפעורות וצנח ארצה באיוושה חרישית. היא סילקה אותו ברגל נרעדת והמשיכה הלאה. הלכה עוד מעט, לקראת סוף הרחוב היו הבתים בעלי שתי קומות וגג רעפים אדום, גינה זערורית אך מטופחת בחזיתות, ומדרגות בטון ממורקות הוליכו אל הפתח. עכשיו נראו הבתים האלה- ארבעה במספר- כאילו נמלטו מהם יושביהם בחטף. בגדים, כלי בית, ספרים וחלקי רהיטים היו פזורים בחזית על הדשא הקמל, שולחן זכוכית שבור ניצב הפוך, רגלי המתכת שלו שלוחות לאוויר כמו בהמה מתה, פיסת הזכוכית החסרה נשענה אל קיר הבית הקלוף כמו לוחם מובס, ולידה כוס מנופצת שרק רגלה הדקיקה נותרה בשלמותה. כתמים אדומים היו מרוחים על הכוס וספוגים בעשב.

עיניה נמשכו אל אחד החלונות, משם ניבטו אליה פניו של ישיש, חיוכו קמוט ושבע רצון, כמעט עליז. הוא נופף קלושות בידו, מתעלם מקורת העץ האימתנית של מסגרת החלון, שחלקה העליון קרוע ומתנודד מעליו ותיכף יישמט על ראשו. ידה נשלחה לכוונו להזהיר מפני האסון, אולם הישיש נסוג לפתע ונבלע באפלת החדר. היא הסבה את מבטה, פליאתה הופכת באחת לאימה, והחישה צעדיה כנמלטת. במורד הרחוב ילד קרב מולה, הליכתו אטית ומהססת וגוו כפוף כשל ישיש מגומד, פניו מורכנות ועיניו תקועות במדרכה כמו תרות אחר דבר מה. נעצרה והמתינה, תוהה מה תגיד לו, משהו היא חייבת לשאול: מה אתה מחפש ילד? תגיד, אתה מוכן רגע להסתכל …אבל הילד חלף על פניה נחוש ומרוכז, והמשיך והלך לו, והיא נותרה תקועה במקומה, חוככת עדיין בדעתה מה כדאי היה לשאול אותו. הגיעה לפינת הרחוב ופנתה והביטה לאחור. הילד לא נראה בשום מקום. מבעד לענן שהלך והנמיך וכיסה כבר את הרחוב הבחינה שוב, במעומעם, בבתים. אולם זה שלה, שממנו יצאה זה לא מכבר- כמו נעלם. התרוממה מעט על בהונותיה אבל לשווא. במעלה הגבעה דומה שהחלו הקירות לרחוש, קולות עמומים של תזוזה חורקנית נשמעו באוויר, הולכים ומתחזקים כמו נמלטים מתוך הענן הכבד וקרבים לכוונה. חלונות נוספים איבדו את אדני העץ שלהם שנשרו בזה אחר זה באנחה קלושה אל הגינות השוממות. אחד או שניים היטלטלו נאבקים ברוח הצוננת שירדה מההר שממול. הסתובבה בחזרה והחלה לרוץ. בעיקול הרחוב התחילה שכונה אחרת. חצתה את הרחוב וניצבה חסרת נשימה סמוך לבית הראשון, מגדל זכוכית שהשמש השתקפה בחלונותיו הענקיים. בחזית עבד גנן חבוש באוזניות ענקיות, גופו נע בחדווה כמו נשפכת מתוכן מוזיקה קצבית שמנעימה את עבודתו. המכסחה שכוון בידיו נעה הלוך חזור בדממה כאילו הותקן בה משתיק קול, וחלקת הדשא הדשנה הלכה ונקצרה, מתמסרת בחפץ לב לתספורתה הרעננה. הי! קראה לגנן, קולה חנוק וצווחני וזיעה מכסה את פניה. הלו! אבל הוא לא שמע. גנן! צעקה שוב, נואשת, מניפה את זרועה לעומתו, אפשר רגע?…והגנן הבחין בה והפסיק לכסח, עצר את המכונה וקרב אליה. תגיד, פנתה אליו, לבה הולם, והחוותה בידה לכוון הרחוב שלה, מה קרה שם? אתה אולי יודע? הוא שלח את מבטו במעלה הגבעה ושניהם הביטו לשם. נדמה היה לה פתאום שהרחוב תלול משזכרה וטבוע בענן, בקושי אפשר לראות את החורבן. הוא שאל, זה רחוב ישן, לא? והיא ענתה בכעס, מה זה קשור? אתה לא רואה מה קורה שם? והוא הסיר את האוזניות, הגיש לה אותן, ואמר, תשימי. היא הניחה אותן בחוסר חשק על אוזניה, ניגבה את הזיעה הניגרת והמתינה שיתפענח משהו מתוך השקט. אבל לשווא. שום צליל לא בקע מהאוזניות. מה זה? שאלה ואחזה בהן מבקשת להסיר אותן, רק שקט אני שו… והוא קטע אותה ואמר, תקשיבי, מניח את כפות ידיו ברכות על אצבעותיה. הוא קרב את פניו לפניה, עיניו האפורות נעוצות בה, קמטי חיוך עמוקים שלא תאמו את מראהו הצעיר עיטרו את צידי העיניים, נשם עמוקות והוסיף בשקט, במתינות, מה את יודעת? אולי החליטו לשפץ את רחוב הגבעה, אה? וחזר ואמר, תקשיבי. והיא הקשיבה. שתקו מעט יחד, כפות ידיו חמימות על שלה, הקשיבו לרחש הרך ההולך ומתעורר, הולך ומתעורר ועוטף אותם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *