אילנה וייזר סנש

אילנה וייזר סנש

סופרת, מחזאית, תסריטאית ועורכת ישראלית.

אורליה

אורליה

אורליה

"…האם זו פרוזה, שירה או תסכית המלווה סרט?"  באחורי הכריכה* כתוב עוד, "…אין לקרוא (את הספר) כדי להבין מה מסופר; אולי ניתן לקרוא בו כמו בכמה שקפים מונחים זה על זה- כמארג של הזדהות, אימה, תשוקה ובחינת גבולות."

מזה זמן לא כתבתי על טקסט ספרותי של אחר. מרגריט דיראס אהובה עלי משכבר, אבל את הכרך הצנום הזה לא פגשתי עד היום, וכולי הודיה לאלוהי הקריאה ששב אלי בפרק ב' של קורונה, ובמיוחד על כך שהפגיש אותי עם היצירה הקסומה הזאת.

מדי בוקר אני שואלת את עצמי: 'מה שלומך?' ואני משיבה: 'לא יודעת, עדיין מבררת'. וככה חזרתי לקרוא, אולי כדי לברר. לעתים אני אומרת לעצמי, אנא קורונה, הישארי עוד קצת, עד שאצלח את עריכת הרומן החדש שסיימתי את כתיבתו. או לפחות, אני אומרת לה לקורונה, הישארי לפחות עד שאברר לעצמי מה שלומי ומה אני מרגישה לגבייך: מיאוס רבתי- לעתים אני מייחלת שתפרח ותתעופף לה, תיעלם כפי שהופיעה, מקוללת ואיומה שכמותה- (קלישאה). או אולי היא הזדמנות להתפנות לכתיבה, כתיבה ועוד כתיבה, ואולי היא…אז איך את מרגישה? אני שואלת את עצמי.

אורליה שטיינר היא אישה אחת, או שלוש, שמספר(ו)ת געגוע או כמיהה שזורות בטראומת מלחמה ונטישה הורית וזוגית: אישה נעזבת, בת, ילדה בתוך מלחמה. ואולי השלוש האלה בתוך אחת, כי השלוש הן למעשה כל אחת מאתנו. אבל כמו שאני מספרת לא פעם בסדנאות הכתיבה, אין זה ה"מה" אלא ה"איך". הכל כבר נאמר, העלילות כולן סופרו. גם זאת, או כזאת פגשנו בתסעות הקריאה. כקוראים, אנחנו מבקשים להבין את המה, את "הסיפור". אבל את אורליה שטיינר אין כל רצון להבין. כלומר את סיפורה של מי שלא תהא אורליה שטיינר אין כמיהה לפענח. ה"איך" שדיראס רוקמת, או מטליאה כשהיא מספרת את האשה שבתוכה על אופניה – מספק חוויה שלמה.

עדיין לא סיימתי לקרוא את אורליה שטיינר. אבל ברור לגמרי שהספר לא יתגלגל ויהפוך לשירשור קוהרנטי של עלילה שתתגלגל אל סופה המספק. אורליה תיוותר מסתורית ומצועפת, ומוטב כך. די גם לי כך, אלא שלא יכולתי להתאפק, וגם לא רוצה להגיע לצידה האחורי של הכריכה.

*אורליה שטיינר, מרגריט דיראס, רסלינג ושתי, 2014.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *